Twitter

יום חמישי, 7 ביוני 2012

בעקבות הארנב השחור I

הפעם התחלתי לחפור לעצמי מחילה ארוכה ועמוקה. ניסיתי לעשות קצת סדר בכל הג'אז הזה, בתווים הכחולים של ההיסטוריה השחורה של המוסיקה הפופולרית. והמחילה היתה כל כך ארוכה, וכל כך עמוקה, שיצאתי בצד השני של העולם, בארץ הפלאות האמיתית - ארצות הברית של אמריקה: ארצם של (הלבנים) החופשיים וביתם של (השחורים) האמיצים. מסתבר שעד המאה ה-19 הצטברו בארץ הנאורה הזו המוני עבדים (כן! כמו פרעה ומצרים וזה!) שחורים שהובאו לשם מאפריקה: בני-אדם. בני-אדם שהורדו למדרגת חיה על ידי בני אדם אחרים (כן! כמו ב...! ולא שאני, בתור ארנב, חושב שמותר האדם על החיה, אבל זה כבר דיון אחר). בגלל צבע עורם. עקב נסיבות גיאופוליטיות - מערכת כלכלית שהיתה מבוססת בעיקר על גידולי מטעים של כותנה וטבק - נוצר ריכוז גדול במיוחד של בני-אדם-עבדים ב'דרום העמוק' של צפון העולם החדש. 

בשלב מסוים במאה ה-19, היתה מלחמת אזרחים - לבנים מהצפון נלחמו בלבנים מהדרום בנוגע לשאלת מעמדם של בני-האדם-העבדים: הנושא שעמד על הפרק היה ביטול העבדות הרישמית. הלבנים מן הצפון ניצחו, בני-האדם-העבדים שוחררו, לפחות להלכה, ממצבם העבדותי, אך בפועל השתפר מצבם רק במעט - הם הפכו לעם של עובדי-פרך נוודים ומשרתים קשי-יום. אבל למרות הכל, חופש מסויים התאפשר, ובעיקר איפשר את התפתחותה של תרבות מוסיקלית חדשה, שתשנה את פני העולם. מן הכנסיות השחורות, ממכרות-הפחם, מן הכבישים שנסללו לאיטם, משירי העבדים בשדות הכותנה, מן התזמורות הצבאיות - וחשוב מכל - מן המסורות המוסיקליות האפריקאיות שהצליחו לשרוד בעולם החדש - החל תהליך איטי שתחילתו בסינתיזה בין מסורות מוסיקליות אפריקאיות ואירופאיות, וסופו בהתפצלות אינסופית לריבוי של סגנונות מוסיקליים: גוספל, ג'אז, בלוז, R&B, רוק'נ'רול, סול, Fאנק, רגאיי, היפ-הופ, ג'אנגל, ביג-ביט, דראם-אנד-בייס, דאבסטפ ועוד כל מיני דברים שעוד לא המציאו להם שמות. או שעוד לא המציאו אותם. 

מה שמשמעותי הוא שמרגע שהיו בני-אדם-עבדים, המוסיקה היוותה עבורם את אחת הדרכים המרכזיות ביותר באמצעותן יכלו לשמור על אנושיותם, לברוא את עצמם כקהילה חיובית נוכח המצב האיום אליו נקלעו, ואף לתקשר מסרים של חופש מתחת לעינו הבוחנת של האח הלבן הגדול. כך נוצרה שפה כפולה ו'תמימה' למראית-עין, בה רובד המשמעות הנסתר היה גלוי רק לבני-האדם-השחורים האדם הלבן, ה'חכם' וה'מלומד', יכל להבין שפה זו רק ברמת ה'פשט', כיוון שלא הכיר את מערכת הקודים והסימנים השחורים שנדרשו כדי לרדת לעומק ה'דרש'. מצב עניינים זה קיבל את ביטויו בכמה מן המיתוסים המכוננים של החברה האפרו-אמריקאית. אחד מהם הוא זה המספר על ה'קוף המסמן', המהתל באריה, מלך הג'ונגל, כיוון שזה האחרון אינו מסוגל לרדת לסוף דבריו. מיתוס נוסף הוא זה העוסק באחינו הארנב השחור -
הידוע יותר כ-Br'er Rabbit



הארנב השחור הוא דמות שנקראת במחקר הספרותי Trickster, יעני - תעלולן, ליצן, פרחח. מסתלבט על החיים, קופץ ממקום למקום, ומשטה להנאתו בשוכני היער האחרים - Br'er Fox ו-Br'er Bear. עלילותיו אוגדו לקראת סוף המאה ה-19 בקובץ סיפורי-העם הנקרא 'סיפורי הדוד רמוס'. את אחת התובנות החשובות בחייו למד הארנב השחור לאחר מפגשו עם 'תינוק הזפת', שלא היה אלא מלכודת שטמנו לו אחיו השועל והדוב במטרה לתפסו וללמד אותו לקח אחת ולתמיד. לאחר מלחמת העולם השנייה אולפני דיסני הפיקו סרט חביב וגזעני (ברוח התקופה) שנקרא 'Song of the South', ובו מונפש וקם לתחייה המיתוס המכונן של הארנב השחור:


ככל שנאבק הארנב השחור בתינוק הזפת בעוצמה רבה יותר, כך הוא הולך שוקע ומסתבך, עד שהוא נלכד בתוך הזפת. אך אל חשש, זה לא סוף הסיפור. לאחר שאחיו, השועל והדוב, תופסים אותו, הם מתחילים להתווכח מה יעשו איתו. הארנב השחור, שמבין את מצב-הביש אליו נקלע, מתחנן שיעשו איתו כל שיחפצו, ובלבד שלא ישליכו אותו אל חלקת הקוצים. אליה הוא כמובן מושלך כלאחר כבוד. הוא נושם לרווחה, מריח את הברקנים וטועם מן החוחים, וחוזר אל חייו הקופצניים ונטולי-הדאגות. 

המסר של המיתוסים הללו הוא הכוח המקדם את עלילת סיפורה של המוסיקה השחורה. לאחר שבן-האדם-השחור הסתבך במלכודת הדימוי המשפילה שעיצבו לו אחיו הלבנים, הדרך שלו להחלץ ממנה הינה באמצעות סימון משמעויות חדשות על גבי המשמעויות הישנות שלמד מן הלבנים. בהקשר המוסיקלי, המוסדות המוסיקליים דרכם הרשו הלבנים לבני-האדם-השחורים להתבטא - הכנסייה, שירי-העבדים והתזמורות הצבאיות\עירוניות - הם שאפשרו את לידתה של מערכת מוסיקלית חדשה, שערבבה צלילים אירופאיים ואפריקאיים לכדי מוסיקה שכולה מכוונת למטרה אחת - שחרור-עצמי מעבדות מנטלית.


"הראשון שגידר לו חלקת אדמה, והעלה בדעתו לומר "זאת לי היא", ואף מצא סביבו אנשים תמימים דיים להאמין לו, היה מייסדה האמיתי של החברה האזרחית. כמה פשעים, כמה מלחמות, כמה רציחות, כמה אומללויות וכמה זוועות היה חוסך מן המין האנושי מי שהיה עוקר את יתדות הסימון ,או ממלא בעפר את התעלה, וקורא אל אחיו: הישמרו לכם מהטות אוזן למתחזה. אבוד תאבדו אם תשכחו כי הפירות לכולנו הם, וכי האדמה אינה קניין איש". (מתוך רוסו, מאמר על יסודות אי-השיוויון בין בני-האדם)

חופש משמעו שהעולם כולו שלך. בלי גבולות, בלי חוקים, בלי תכתיבים. ראשוני המוסיקאים השחורים חתרו תחת התפיסה האירופאית-רומנטית על-פיה אמן מוסיקלי חייב בכל רגע לחדש, להיות מקורי ומרתק - כלומר, להלחין מוסיקה 'חדשה' משלו ולא 'לגנוב' מקודמיו. אם המלחינים האירופאים עסקו רוב הזמן בלגדר להם חלקת מוסיקה ולומר "זאת לי היא", הרי שהמוסיקאים השחורים של ראשית המאה ה-20 החלו לעקור את יתדות הסימון ולקרוא: "השמרו לכם מהטות אוזן למתחזים". המוסיקה לא שייכת לאף-אחד. נגיד אני קולטריין. אני צועד לי לאיטי במורד הרחוב הראשי של הסוואנה, ולפתע פוגש את אחד השירים האהובים עלי - אני לוקח אותו בחזרה למאורה שלי, למקום שלי - ומניח אותו על המדף המיוחד לדברים האהובים עלי ביותר. My Favorite Things - זה שם הנהר המתפתל דרך ג'ונגל הג'אז ומהווה את עורק החיים הראשי שלו: יש שיר יפה, שיר שאני אוהב - אני רוצה שהוא יהיה חבר שלי, אני רוצה שנשחק ביחד. אני לוקח אותו, משנה כמה דברים, משאיר על מקומם כמה דברים - פירקתי עוד לבנה בחומה, עקרתי עוד יתד מן הגדר, מילאתי עוד קצת עפר בתעלה.


גם אפריקה באמבאטה, מאבות ההיפ-הופ ומנהיגה של אומת הזולו הבינלאומית, קרא בקול גדול: "הישמרו לכם מהטות אוזן למתחזים!". כשאחיו, השועל והדוב, לכדו אותו בתינוק-הזפת, הוא התחנן: "עשו מה שתעשו, רק אל תזרקו אותי לשדה-הקוצים שבדרום הברונקס". ודרום הברונקס בשנות ה-70 לא היה סתם שדה-קוצים, היה זה שדה-קוצים בוער. אבל אפריקה באמבאטה הוא ארנב שחור. תזרקו אותו לשכונת-מצוקה שבנייניה עולים בלהבות, שסובלת מנחיתות חברתית-כלכלית, שהדרך היחידה בה יכולים צעיריה להגיע למשהו בחיים היא להיות חלק מכנופיית-רחוב - כלומר, פשע - ותסמכו עליו שהוא כבר יגלגל את הקוצים לזר נאה, יעשן אותם, יהפוך את האנרגיות השליליות לחיוביות, ועל הדרך גם ימציא את ההיפ-הופ.


And dat's not even de end, folks!

חיזרו אלינו לפרק הבא של 'בעקבות הארנב השחור', בו יסופר על הצומת המפורסמת בה פגש הבלוז את השטן.

...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה